אמנת רומא – מהי אמנת רומא?

אמנת רומא היא הסכם בינלאומי שנחתם בשנת 1998 ברומא, איטליה, ושימש כבסיס המשפטי להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). מטרת האמנה היא ליצור מנגנון קבוע שיעמיד לדין יחידים – ולא מדינות – שביצעו את הפשעים החמורים ביותר לפי המשפט הבינלאומי: רצח עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע תוקפנות.

האמנה נוצרה מתוך צורך עמוק לאחר זוועות המאה ה-20, כמו השואה, רצח העם ברואנדה, וטיהורים אתניים ביוגוסלביה. במקרים אלה הוקמו טריבונלים זמניים, אך התעורר הצורך ביצירת גוף קבוע שיפעל על פי כללים אחידים וללא תלות במדינה מסוימת.

אמנת רומא באה לקדם צדק גלובלי, להבטיח אחריות אישית של פושעים, ולהרתיע מראש מבצעי פשעים פוטנציאליים. היא מהווה גם הצהרה מוסרית – כי הקהילה הבינלאומית לא תעמוד מנגד כשנעשים פשעים נגד האנושות, גם אם מדובר באנשי שלטון רמים. האמנה מהווה כיום נדבך חשוב במשפט הבינלאומי, אך נתקלת גם בהתנגדות פוליטית מצד מדינות החוששות מפגיעה בריבונותן.

אמנת רומא מגדירה ארבעה סוגי פשעים עיקריים שבגינם ניתן להעמיד לדין יחידים בבית הדין הפלילי הבינלאומי:

1. רצח עם (Genocide): פעולות שנעשו מתוך כוונה להשמיד קבוצת אוכלוסייה על רקע אתני, דתי, גזעי או לאומי.
   
   
2. פשעים נגד האנושות (Crimes Against Humanity): מעשים שיטתיים או נרחבים נגד אזרחים, כולל רצח, עינויים, אונס, שיעבוד, גירוש ועוד.
   
   
3. פשעי מלחמה (War Crimes): הפרות חמורות של דיני הלחימה, כגון תקיפת אזרחים, שימוש בילדים חיילים, הרג שבויים ועוד.
   
   
4. פשע תוקפנות (Crime of Aggression): פתיחה במלחמה שלא כדין או שימוש בכוח צבאי בניגוד למגבלות המשפט הבינלאומי.
   
   

בית הדין מוסמך לדון בפשעים אלה כאשר הם בוצעו בשטח מדינה חברה באמנה, או על ידי אזרח של מדינה כזו. במקרים מסוימים, מועצת הביטחון של האו"ם יכולה להפנות מקרים גם ממדינות שאינן חברות. ארבעת הפשעים הללו נחשבים לחמורים ביותר במשפט הבינלאומי, ובית הדין פועל להבטיח שמבצעיהם לא יתחמקו מאחריות – גם אם הם אנשי ממשל או ראשי מדינות.

למרות החשיבות המוסרית והמשפטית של אמנת רומא, מדינות רבות – ובכללן מעצמות בולטות כמו ארצות הברית, סין, רוסיה, הודו וטורקיה – בחרו שלא להצטרף או לא לאשרר את האמנה. הסיבות לכך מגוונות, אך כולן קשורות למתח בין צדק בינלאומי לריבונות מדינתית.

אחת הסיבות המרכזיות היא החשש מאובדן שליטה משפטית: מדינות אלה חוששות כי חיילים, דיפלומטים או אנשי ממשל שלהן יועמדו לדין בגין פעולות שבוצעו בזירות סכסוך, למרות שהן רואות בהן לגיטימיות או מבוססות הגנה עצמית. כך לדוגמה, ארצות הברית טוענת שבית הדין עשוי לשמש ככלי פוליטי נגדה.

סיבה נוספת היא החשש מהטיה אזורית – בית הדין נתפס בעיני מבקריו כמתמקד בעיקר במדינות אפריקה, תוך הימנעות מהתמודדות עם פשעים באזורים אחרים. מעבר לכך, מעצמות רבות פשוט אינן מוכנות לוותר על סמכותן הבלעדית להפעיל את מנגנוני הצדק שלהן.

התוצאה היא שמנגנון הצדק הבינלאומי, למרות עוצמתו המשפטית, סובל ממגבלות משמעותיות במישור הפוליטי והמעשי.

ישראל חתמה על אמנת רומא בשנת 2000 אך בחרה שלא לאשררה אותה. ההחלטה הזו נבעה מחשש אמיתי לפגיעה בזכות ההגנה העצמית של ישראל ולחשיפה להליכים משפטיים בינלאומיים – בעיקר על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני והלחימה בשטחים.

אחד האתגרים המרכזיים נובע מכך שהרשות הפלסטינית קיבלה מעמד של מדינה משקיפה באו"ם, והצטרפה לאמנה ב-2015. צעד זה אפשר לתובעת בבית הדין לפתוח חקירה נגד ישראל בחשד לביצוע פשעי מלחמה – בעיקר בנוגע לפעילות בעזה, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. ישראל טוענת כי בית הדין אינו מוסמך לדון בתיקים אלה, מאחר שפלסטין אינה מדינה ריבונית.

המצב המשפטי שנוצר מורכב: ישראל איננה חברה באמנה ולכן אינה כפופה לה ישירות, אך האמנה מאפשרת חקירה ופעולה גם נגד מדינות לא-חברות, אם הפשע בוצע בשטח של מדינה חברה (כמו שטחי הרשות הפלסטינית).

מבחינה משפטית, נוצר מצב רגיש שמעמיד את ישראל בין הצורך להגן על חייליה ומפקדיה לבין רצון לשמר את הלגיטימציה הבינלאומית שלה. זהו מבחן מורכב בין חוק, פוליטיקה וביטחון.